כתבו על לניס בר שכונתי

 
לניס  - Lenny's
 
 
 
 
בר אחד, שתי פנים
אסף שלונסקי | עכבר העיר, 06/09/2015

12 בצהריים, רחוב ויטל מתעורר. אם אט סרתי אל הלניס לשתות קפה של בוקר. הפעם בחרתי לשבת על הבר, השולחנות היו עמוסים באנשים שקמו באמת בבוקר ועל הבר התמקמו אנשי השכונה האצלים. כעבור כמה דקות, בתום סיגריה ראשונה, שמתי לב מה קורה בכיסא הסמוך. היא ישבה שם. אדישה, מנומנמת, לא מתעניינת, אחת שרציתי להכיר, ומהר. "בוקר טוב", אמרתי, מנסה לפתח שיחה. "בוקר", ענתה בלעג וחזרה לבהות בעיתון. נסיון נוסף לדובב את הנערה נכשל והחלטתי לוותר. הבחורה לא בעניין. שעות הבוקר לא עושות טוב לאף אחד ולא התאים לי להתעמק בכישלון רומנטי כבר בקפה שפותח את היום. בערב חזרתי ללניס, בכל זאת סוג של בית. אלטון ג'ון שהתנגן בצהריים הפך למקצב אלקטרופאנק והמקום שקק חיים. גם עכשיו התמקמתי על הבר, והזמנתי את "הבלק" הראשון לערב. "ערב טוב", שמעתי קול פונה לעברי. הייתה זו הנערה מהבוקר, אך הפעם בחיוך. "מה את שותה?" שאלתי, מנסה לנצל את המומנטום. "גינס", אמרה והתמקמה בסמוך אליי. אותו לעג מנומנם של הבוקר הוחלף בצחקוק תזזיתי, כזה שאינו משתמע לשתי פנים. המשך הערב היה קליל, בסופו קמתי בחדר זר ללא מברשת שניים. כשהתעוררה ביקשה לרדת ללניס, אך הפעם התמקמה בצד השני של הבר. "המשך יום נעים", אמרה והתרחקה. "מוזר", חשבתי לעצמי, היכן אותה נערה של ליל אמש? "מה קרה?", שאלתי בטון מאוכזב, "איך התהפכת ככה?". "בוקר", אמרה בטון מלגלג. "בכל מקרה נהיה כאן בערב, דברים יראו אחרת".

ובכל זאת אנחנו תמיד חוזרים
עידו הררי | עכבר העיר, 06/09/2015
מן המפורסמות הוא שאין כמו הלניס בגיזרת המפגש החברתי בפלורנטין. ואפשר לנסח את זה גם אחרת: מן המפורסמות הוא שאין כמו הלניס בשביל לשבת ולקטר על הלניס.
יום שישי היה אחד הימים השמחים בזמן האחרון. בשעה ארבע אחר הצהרים חזרה דפי אחרי יותר מחודשיים בחוץ לארץ, ובסביבות שבע בערב מצאו את מוז'יק, החתול שלי שהלך לאיבוד. אחרי זמן איכות שבילינו יחד – דפי, אני ומוז'יקון – היה ברור שהחברות של דפי לא ייתנו לה להתחמק מהן. היא הסכימה לפגוש אותן די בקלות, ואני אמרתי שביומיים הקרובים אני ממילא עושה כל מה שהיא רוצה, אבל העמדנו תנאי והוא שלא נתרחק יותר מהבית.
החלטנו ללכת ללניס, בלי שום סיבה מיוחדת חוץ מזה שהוא קרוב גם לבית שלי וגם לזה של תמר ודודו.
כמו הרבה מתושבי פלורנטין, אנחנו הולכים ללניס בעיקר בגלל שהוא קרוב. בקרב תושבי השכונה יש כמה רומנטיקנים שמכנים אותו "המנזר של פלורנטין", אין בין שני המקומות דבר במשותף. מניירה שגורה היא לשבת בלניס ולקטר עליו. ובכל זאת אנחנו תמיד חוזרים.
כשהגענו, בסביבות 23:00, תמר ודודו כבר היו שם. הם ישבו על מין דלפק קטן ליד הדלת ולא נראה שיש גם לנו מקום, שלא לדבר על רותם ורוי, שהיו בדרך.  אבל המלצרית אמרה שהיא תסדר לנו שולחן לשישה, ומנהל המקום נתן לה גיבוי משכנע, וחוץ מזה, לתמר כבר היה וויסקי לגמור, כך שלא יכולנו ללכת. האמת? לא האמנתי, אבל בתוך עשר דקות הערך היו שלושה שולחנות מחוברים שחיכו לנו. עוד לפני שהתיישבנו הגיע גיא, ועדיין היה מקום לכולם.
דפי ואני כבר שתינו באותו יום יין מכמה סוגים, אבל התניית הברים שלנו אילצה אותנו להזמין בחרה (חצי טובורג, 19 שקל). גיא לקח שליש טובורג (16 שקל), תמר עברה מוויסקי ליין אדום (קברנה של דלתון, 26 שקל) ודודו שתה ג'יימסון (34 שקל). רותם ורוי שתו שניהם בקבוקים של סטלה ארטואה (24 שקל, מחיר מוגזם לטעמה של רותם, והיא מבינה בתחום).
בערך עם השתייה הגיעו גם אהל ונועה – שגם היא חזרה מחו"ל לא מזמן – וכמו בבית המקדש בערב יום כיפור איש לא אמר "צר לי המקום". הן שתו חצאים של טובורג, אגב.
די קשה לנהל שולחן בגודל כזה. אני הייתי עסוק רוב הזמן בשיחה עם דודו וגיא. דפי, שישבה לידי, דיברה עם החברות הבנות שלה, ובכל זאת הצלחנו לשמור על קשר. בשלב מסוים גם שפכתי עליה בירה, אבל היא קיבלה את זה ממש יפה ואפילו פוצתה בכוס יין מטעם המנהל (הוא חדש זה מה שהיא שתתה). המוסיקה היתה מהסוג הצפוי אבל הכיי – פיקסיז, סטון רוזס והסביבה – ושימשה אילוסטרציה מצוינת לשיחה בענייני קנון מוזיקלי והתקבלות תקשורתית ותרבותית של יצירות.
אני לא בטוח בזה, אבל יש סיכוי סביר שמכל הפעמים שהייתי בלניס, מהפעם הזאת הכי נהניתי. נכון שבאותו ערב הייתי נהנה גם בקפולסקי, ובכל זאת הלניס יצא בסדר גם בזכות עצמו. כיוון שאני מכיר את המקום היטב, אני לא יכול לכתוב עליו בלי להזהיר ת המבקרים הפוטנציאלים מפני האוכל, שבפניו ניגפו גם קיבות חסונות. אבל בגיזרת הדרינק והמפגש החברתי, הלניס הוא מקום ממש סבבה. ואני מוכן שיזכרו לי את זה בפעם הבאה שאני אומר עליו משהו רע.
קוקטייל שכונתי
טובית נייזר | Time Out, 06/09/2015

עם או בלי עזרת הסדרה המשובחת "פלורנטין" ושידוריה החוזים, הר השכונתי שפתוח כבר למעלה מעשור היה במוצ"ש האחרון מלא בכל סטנדרט עירוני, ובצדק. הוא ללא ספק אלטרנטיבה, ובעצם אולי הוא בדיוק הדבר שצריך ולא תחליף. יש בו את האווירה השכונתית במרכז שכונה שהתפתחה למתחם של ברים, מסעדות ורחובות קטנים ומקסימים.
המוזיקה עשתה כבוד מוצדק לדפש מוד לצד כמה מהסטיקים משנות השמונים שיכלו להתחלף בפלייליסט מקורי יותר אבל בכתובת הזו העניינים זרמו. החלל הגדול והתקרה הגבוהה הצליחו לאוורר את העשן, השירות היה מהיר וחייכני ונראה שהשילוב בין בית קפה של יום לבר של לילה מצליח לעבור כאן חלק.
בתפריט הצלחות אפשר למצוא עיקריות איטלקיות כרביולי וספגטי, מנות קבבונים (34 ₪) שמגיעים בממרח טחינה ירוקה ומתובלת לצד סלט קטן ולחם, ומזטים של פירות ים או גבינות. רעבים לא תישארו פה. בתפריט הכוסות מבחר גדול של אלכוהול מהחבית של גינס (20/24 ₪) וקרלסברג (16/19 ₪). גם רשימת קוקטיילים אטרקטיבית ומפורטת, לטובת אלו שלא יכולים להחליט לבד, ב – 31 ₪. מתבלט לטובה משכרת הוא הקמפשיין שמגיע עם קמפרי, פסיפלורה ותפוזים לפי התפריט, אבל ללא ספק נודף טעם אשכולית אדומה – שילוב מוצלח יותר מהכוונה המקורית. אם נצרף לעסקה את החנייה המהירה שאיתרנו, הביקור השאיר טעם של עוד, לפחות לאותה שכונה.

השכונה של דודו
דודו טסה | עכבר העיר, 06/09/2015

עד לפני שנה גרתי בשכונה שאין בה בתי קפה בכלל. כל יציאה לקפה הייתה כרוכה בהזדמנות מיוחדת, חיפוש חניה מתיש ושורה ארוכה של סידורים עוקבים. מאז שעברתי לגור בפלורנטין, ישיבה בבית קפה הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת הבוקר שלי, שמתחילה בסיבוב חובה עם באנדי הכלב וממשיכה בשתיית אספרסו בלניס וקריאת עיתונים, רצוי בשמש.
למרות שאף פעם לא הייתי טיפוס שמתחבר לרביצה ממושכת בבתי קפה, לניס הפך בשבילי מהר מאוד למשרד הביתי, שבו אני מתעדכן כל בוקר בחדשות ושאליו אני מזמן אנשים לפגישות וחברים לשיחות בכל שעה של היום. מעבר לזה, הלניס זכה אצלי ואצל החברים מהשכונה למעמד מיוחד כי הוא מספק לנו אופציה לדרינק מהנה אבל לא מחייב בלילה, כזה שלא מצריך נהיגה בשכרות והרבה ביורוקרטיה ותיאומים. הוא גם לימד אותי שאפשר ללכת לשתות לבר ועדיין להרגיש בנוח.
מצד אחד, מדובר בבית קפה מעודכן שלא נופל ממקומות אחרים בעיר, עם קפה טוב, אחלה מוזיקה, ברמנים שמבינים עניין ואנשים יפים שלבושים מצוין, ומצד שני, אפשר לראות שם כל בוקר – לצד המוזיקאים, הצלמים והכותבים למיניהם – הרבה סוגים של אנשים, גם מבוגרים מקומיים ואנשי עבודה, שנותנים למקום איירת שכונתיות כמו של פעם.
למרות שהרבה יזמים כבר חדרו לאזור בניסיון לשחזר את הקסם שלו למשוך את הקהל המקומי, הלניס הצליח, בלי הרבה מאמצים מיותרים, לשמר על מעמדו כמלך הבלתי המעורער של החברים בויטל ושל פלורנטין בכלל.

עושים שכונה
עדי שבת | אקסטרא, 06/09/2015

אני בחורה פרובינציאלית מירושלים. הנה אמרתי את זה. ואחד הדברים החשובים ביותר לאנשים שכמותי (לפחות ברמה של פיצוציה, חומוסיה איכותית קבועה, מכולת וירקן קל"ב וחניה על הסיבוב הראשון), הוא הקפה השכונתי.
אחת מאבני הדרך ונקודות הציון הפלורנטינאיות האקוטיות ביותר, הוא בית הקפה  בר לניס. כבר שנים שהוא מתפקד על תקן השכונתי התורן, ועוד לא הגיע המניאק שיעצור אותו.
אז נכון, זה לא סוד תעשייתי שלניס הוא בית קפה שממלא את תפקידו כראוי באמצע שבוע לאיזה הפוך טוב, בשישי בצהרים לבירה צוננת של הפי – אוור ואפילו בשבת בצהרים.
להתאוששות מההאנג אובר הקטלני של הסופ"ש. מה שלא ברור מאליו הוא, אינטימי, אלכוהולי ולא מחייב.
לפני כמה שבועות ישבה החבורה העליזה הזאת בבית, מתה לצאת לאיזה דרינק ולא מסוגלת נפשית להיכנס לפקדים האנושיים של שגרת הברים בלילנבלום. חוץ מזה, לא היה לנו כוח להתחיל לבחור שמות נשף חגיגיות,  להתאבזר בחיוך פלסטי שלא יורד מהפרצוף ולהנופף לשלום לכל בנאדם שני. ממורמרים ומיואשים ניסינו למצוא את הפתרון למשבר הלאומי. "בואו ללניס", לחשה אחת הנפשות הפועלות, "היינו שם בבוקר, וחוץ מזה בא לנו בר ולא בית קפה", נשמעה תגובה צוננת מהצד השני של החדר. כיוון שלא הופרחו לחלל הסלון המעושן אופציות אחרות, החלטנו לבדוק את הענין. ואכן, ממצאים חשובים בידינו. לניס הוא אחד הברים היותר חו"ליים שיש לנו בעיר – שכונתי (כבר אמרנו) אבל בצורה מאד ניו יורקית. הוא אולטימטיבי לשיחה (הווליום במערכת לא דופק את האוזניים), עם מוזיקה פשוטה וטובה (מקום שלא מתבייש לתת לתוכנת מחשב לעשות את העבודה, ועוד פחות מתבייש להשמיע רוק), מבחר אלכוהול עשיר במחירים סבירים (שמגיע תמיד עם איזה נישנוש קטן מהצד) וצוות ברמנים מקסים.
חוצמזה, הם גם מאד תרבותיים שם ב"לניס". בימים אלה מוצגת שם למכירה, תערוכת צילומים של יוצרים ישראלים. אז ברור שלא המצאנו כאן את הגלגל, אבל תמיד נחמד לפרגן למקומות שיודעים לעשות את זה, גם וגם. ועל זה נרים להם שאפו